אלעד בר-נוי // איור: נטעלי רון-רז
פורסם לראשונה במדור הספרות של "7 לילות", ידיעות אחרונות, ב-10.8.2018
צבי לוריא, גיבור הרומן החדש של א"ב יהושע, המנהרה, מניח בארנקו פנקס זעיר שעל כריכתו כתוב "אנטי־שיטיון". בפנקס הזה הוא רושם את קוד ההתנעה של המכונית, מספרי הטלפון של הבית ושל בני משפחתו וכל פרט אפשרי שיעזור לו להילחם באבחון הנוירולוגי המצמית שקיבל לא מזמן. כשלוריא הולך לבקר חבר ותיק בבית החולים, הוא כותב בפנקס כל מה שנדרש כדי שלא ילך לאיבוד: מספר הקומה, שם המחלקה ואפילו מספר החדר שבו מאושפז החבר. לוריא מנסה לשמר את מילותיו האחרונות, לייצר לעצמו כמוסת זיכרון, לעכב ולו במעט את הנפילה אל מנהרת השִכחה – אבל כשהוא טועה בזיהוי ויושב ליד החולה הלא־נכון, הוא מבין שאין דבר כזה אנטי־שיטיון.
לוריא יכול אולי להתנחם בעובדה שהוא לא לבד. אלצהיימר ושיטיון (או בשמו הלועזי דמנציה) הפכו לאחרונה לתמה מרכזית בספרות המקומית, שעסוקה יותר מאי פעם במחלות השכחה של דור ההורים. העיסוק הספרותי הזה לא לגמרי חדש; ב'בדרך אל החתולים' (1991) יהושע קנז מטפל בכל גווניה האפורים של הזִקנה, ב'מות אמי' (1997) נפרד נתן זך מאמו חולת האלצהיימר, 'על דעת עצמו' (2008) שכתבה נורית גרץ מתעד את מחלתו של בעלה עמוס קינן, ומאיה ערד כבר התמודדה, באופן מחויך יותר, עם חרדת השכחה ב'חשד לשיטיון' (2011).
אבל מה שבמשך שנים היה טפטוף אקראי של ספרים, הפך השנה למבול. פתאום הספרים מת מלאים בדמויות "שדעתן התרפטה", כמו שקורא לזה יהושע, זקנים שמתאיינים לנגד עיניהם של קרוביהם. מיכל זמיר כותבת בחמש ארוחות ביום על אמה שהולכת ונגמרת במוסד לחולי אלצהיימר, נגה אלבלך מספרת בהאיש הזקן על אביה שישותו "מצטמצמת ומתכווצת, נדחקת עוד ועוד פנימה אל תוך ראשו", וגם בהעייפים של לילך נתנאל השכחה מאכלת את שגרת יומם של לאה ואיתן אובד, מאיימת לבלוע את ביתם ואת זיכרונותיהם.
יכול להיות שכדי להסביר את ההתעוררות הזאת, צריך להתייחס קודם כל לעוד כוכב עולה בספרות העכשווית – הזיכרון. מהצצה בספרים העבריים הבולטים שיצאו בשנים האחרונות ובייחוד השנה, קשה שלא להבחין שהנושא העכשווי ביותר הוא, ובכן, העבר. לא עבר מדומיין אלא עבר קונקרטי מאוד, שנודד מספרי ההיסטוריה אל מדף הסיפורת. כזה הוא למשל 'הטנק' של אסף ענברי, שחוזר אל הרגעים המכריעים במלחמת העצמאות ומספר אותם מחדש מפיהם של חמישה גיבורים שהיו שם. וגם 'רצח בבית האדום' של אלון חילו שהולך עוד אחורה לרצח יוסף חיים ברנר ב־1921. אבל לא רק אירועים בולטים מתולדות עם ישראל פולשים אל זירת הפרוזה העכשווית, אלא גם דמויות עלומות, צדדיות, שסיפור חייהן מקבל לפתע חיים חדשים. המורָה, שזיכה את מיכל בן־נפתלי בפרס ספיר לפני שנתיים, צועד בעקבותיהשל מורתהּ אלזה וייס שהתאבדה, כשהוא משלב חומרים היסטוריים עם בדיון. "אני יודעת בדיוק שנולדה ב־1917, שקיפחה את חייה ב־1982, שנפרדה מהוריה בחודש יולי 1944. אני יודעת שחצתה יבשות וימים. אני יודעת הכל ולא כלום. ניחא, אני אומרת לעצמי. מכאן ואילך הכל בדיה".
היֹה היתה, שכתבה יעל נאמן, הוא אולי הדוגמה המובהקת והמעניינת ביותר לעיסוק ספרותי עכשווי בנתיביו המתעתעים של הזיכרון. הספר מתחקה באמצעות ראיונות, שיחות ותחקיר כמעט אובססיבי אחר דמותה האניגמטית של אישה בשם פזית פיין שמתה בתל־אביב ב־2002, בגיל 56. במעשה ספרותי יוצא דופן, נאמן, ארכיבאית מנוסה, נוברת בארכיונים אנושיים – מכריה של פיין – ובאמצעותם מעלה באוב לא רק את רוחה, אלא את רוחו של דור שלם שנע בין שכונת המפ דה האזרחי בחולון לרחובות מרכז תל־אביב.
פיין, שעל פניו משאלתה העיקרית הייתה להישכח, דווקא הותירה אחריה שביל פירורים מקוטע ומבלבל שבעקבותיו פוסעת נאמן, לא נטולת רגשות אשמה. "יש כל מיני מחקים", היא כותבת, "יש כאלה שלא משאירים עקבות, יש שקורעים ומרטשים את הנייר, ישנם כאלה המאפשרים לקרוא מצידו השני של הדף וישנם מחקים שמשאירים תחתם על הנייר כתם נורא גדול. זה המחק שלה. פזית רצתה מאוד שנדע ש'פה היה כתוב'. אפילו לא באלגנטיות, כמו הציבה שלט: 'פה מחקתי', ושלחה אותנו לחפש בין קרעי הנייר ובאבקה הלבנה שנשרה מהמחק… לסוצקבר יש שורה נפלאה שמתארת בדיוק את התהייה הזאת: 'מי יישאר, מה יישאר/ אולי הרוח על הים/ אולי העיוורון של העיוור שנעלם'".
הסתירה שבין שימור למחיקה של הדור הקודם, בין זיכרון לשכחה, תופסת מקום מרכזי גם בספרים שמתארים את השיטיון או את האלצהיימר. כמו פנקס ה"אנטי־שיטיון" של צבי לוריא בהמנהרה, העיסוק בתיעוד, ברישום, בספירת מלאי, מעסיק גם את הכותבים ואת הדמויות. אובד, גיבור העייפים של לילך נתנאל, עורך מִפקד מדוקדק של כל חפץ וחפץ בבית. הוא מנהל רשימות, כותב את הזיכרונות, מתעקש להשאיר אחריו זכר. "לאט־לאט, בימים האחרונים האלה, מבעד לארג הדיו השחור, קם לנגד עיניו של אובד מראהו הכולל של ביתו. הבית החל להעתיק את עצמו, כביכול, אל הדף, ויותר מזה, אל הזיכרון. הכל, כמעט, היה מתועד".
שני מהלכים מרכזיים מאפיינים אפוא את ספרות הזיכרון והשכחה של העת האחרונה: מצד אחד תחקיר היסטורי יסודי שמקים לחיים אירועים ודמויות נשכחות, ומן הצד השני תיעוד של התפוררות הארכיון בידי הדמנציה שתוקפת את בני הדור. גם אם נדמה ששתי הפעולות כאילו סותרות זו את זו, בשתיהן למעשה נשאלות אותן שאלות, כמו בציטוט ההוא של סוצקבר: מי יישאר, מה יישאר.
חיסול חשבונות של סופרים עם הדור שקדם להם, ובפרט עם ההורים, הוא לא עניין חדש בספרות ובטח בספרות העברית. יורם קניוק עשה את זה ב'פוסט מורטם' (1992) כשצייר פורטרט מלא אהבה ושנאה להוריו; ב'אישה יקרה' (1999) יהונתן גפן התעמת באופן חסר רחמים עם זכרה של אמו שהתאבדה; עמוס עוז ב'סיפור על אהבה וחושך' (2002) שטח את קורותיה של משפחתו וכמו גפן התמודד עם התאבדותה של אמו; ואפשר לצרף לרשימה גם את אורלי קסטל־בלום, שב'הרומאן המצרי' (2015) הביאה את הכאוס שכל כך מזוהה איתה אל הסיפור המשפחתי שלה. בכל הדוגמאות האלה, המבט שמופנה אחורה – גם אם יש בו לא מעט אמפתיה – הוא מבט ביקורתי, אכזרי לעיתים, מוכן למאבק, לקריעה, להיפרדות מההורים ומהדור שלהם. הבית, הממשי והמטאפורי, מסומן כמקום שיש להתנגד לו, להתפכח ממנו, לתבוע ממנו, להילחם בו.
אבל נראה שהמבט השתנה. כשיעל נאמן ומיכל בן־נפתלי חוזרות אחורה אל פזית ואל אלזה ואל הדמויות שמקיפות אותן, הן מורידות את השריון ואת הרומח, מוותרות על רצח אב או אם ומתמסרות לאותן דמויות נשכחות, מתוך עמדה של סקרנות, של געגוע, של הזדהות מאוחרת, של התכנסות פנימה. גם המבט שמופנה כלפי ההורים ובני הדור הקודם בכלל דרך משקפת השיטיון והאלצהיימר, כפי שהוא בא לידי ביטוי אצל נגה אלבלך, לילך נתנאל ובמידה מסוימת גם אצל א"ב יהושע, מייצר חיבוק שכבר לא יכול להיות בו ניסיון לעימות, אלא דווקא מאמץ להבין, להזדהות, להכיל, לסלוח.
יוצאת דופן בהקשר הזה היא מיכל זמיר, שמתמודדת עם דעיכתה של אמה בהומור ובאירוניה חריפה. אלא שגם היא, אל מול המחלה, מבינה שחיסול חשבונות אמיתי לא יכול להתאפשר כאן: "לפעמים, ביושבי בקרב אחיי לגורל, נדמה לי שאנחנו מנצלים את ההזדמנות לדבר סרה בהורינו, אומרים לידם כל מה שראינו וידענו ולא הספקנו לומר להם בזמן אמת… הם לא יודעים שאנחנו עושים מהם אובייקטים פסיכולוגיים, דוגמאות מפוחלצות של איך לא לחיות, מגלים ברבים את סודותיהם הכי כמוסים, מוכרים אותם ומייללים". מערכות יחסים – מורכבות וקשות ככל שיהיו – נטענות בחמלה מול תהום האלצהיימר. וכך, המהלכים הספרותיים התקיפים והמאז'וריים מפנים את מקומם לספרות חרישית יותר, מפויסת, מלאת צער וגעגוע לעולם הולך ונעלם.
למסיבת הזקנים של הספרות הישראלית אפשר היה לכאורה לצרף גם את משוררי קבוצת 'ערספואטיקה' ונגזרותיה, שמתרפקים על בית אמא ואבא, על הסירים המהבילים של סבתא. אלא שהנוסטלגיה שלהם היא חלק מפעולה של התנגדות; של ניסיון לזמן את אותן דמויות מושכחות שנעדרו מדפי הספרות וההיסטוריה, כדי להבין דרכם אני חדש. לעומת זאת, הדמויות שמגיחות בספרי הזיכרון והשכחה מובאות כמו במניין מתים, מילותיהן מחולצות, סיפוריהן נרשמים. הכותבים עצמם הם כמעט רק המתווכים – אין כאן ניסיון לבירור עצמי אלא להצגת קולם של המתים ושל המתפוגגים. מספיק לעבור על שמות הספרים שיצאו כאן השנה – האיש הזקן, העייפים, היה היתה – כדי להבין שהעתיד מחוץ לתמונה.
אז למה זה קורה דווקא עכשיו? איך זה שבמקום להתמודד עם חומרי ההווה, כל כך הרבה סופרים – רובם בני אותו דור ואותו מעמד חברתי – בוחרים להפנות את המבט לאחור? למה במקום להוציא את ראשם מהחלון כדי לראות מה קורה מסביב, הם שקועים עמוק במרתפי הארכיון? "היו כאלה שחשבו שאולי זאת מין חוברת זיכרון", כותבת נאמן בפתח ספרה, הגדרה שכמובן חוטאת למעשה הספרותי המורכב שהיא עושה. אבל אם מציצים ברשימת הדוברים בהיה היתה, שומרי זכרה של פזית, אפשר לשרטט מיליה מובהק שכולל שמות מוכרים מזירת התרבות – בהם אביגדורפלדמן, שרה בריטברג־סמל, עליזה אולמרט, מולי מלצר ויונה פישר. כך שהספר אמנם איננו חוברת זיכרון שעוברת בין חברים, אבל הוא מעין כמוסת זיכרון – לא רק של פזית, אלא של קבוצה חברתית שרובה חיה ופעלה בין חדרי האוניברסיטה לחללי המוזיאון, ושהוריה ברובם הם ניצולי שואה. בדומה למפקד החפצים בהעייפים של נתנאל, כך גם אותה קבוצה, שרידים לאליטה תרבותית, מתפקדת בהיה היתה ומדווחת מי חי, מי מת, מי נעדר, מי נשכח – ביחס לפזית שנותרה מאחור.
אבל לא רק השכחה מאיימת על בני הקבוצה הזאת, אלא גם המציאות הפוליטית והחברתית המשתנה; דחיקת רגליה, הבוז ההולך וגובר כלפיה, בעידודם הנמרץ של נציגי ציבור. תחת תחושת המתקפה והקץ הקרב, נדמה שדור הסופרים הזה מקיים מין התכנסות אחרונה. זה לא הזמן למהלכים ספרותיים נועזים, או לחיסול חשבונות פנימי עם בני הדור הקודם, שהרי במחוזותינו לא נהוג לירות בתוך הנגמ"ש. וכך, כמו ב'דקאמרון' של ג'ובאני בוקאצ'ו, מתאספים כולם ללילה אחרון, מספרים סיפורים, מעלים זיכרונות, בזמן שבחוץ משתוללת סופה. הדור שרואה את שורותיו הולכות ומידלדלות, את הארכיונים שלו נבזזים, את דריסת הרגל ההיסטורית שלו נמחקת, מרגיש אולי דחיפוּת – כמו זו שמלווה דיבוב של ניצולי שואה לפני שייעלמו – לייצר כמוסות אחרונות ואינטימיות של זיכרון.
במובן הזה, ההתמקדות בשיטיון ובאלצהיימר נראית פתאום כמעט מתבקשת, כשהחולים מייצגים את הארכיונים במלוא הדרם, ואת ההתפוררות הטרגית שלהם, לנגד העיניים, מבלי שאפשר למנוע אותה. "את תכתבי בבקשה בטופס שלך שבמלחמת השחרור אני לחמתי עם רבין!" זועק בספרה של אלבלך אביה הזקן, בכבוד רמוס, כשהוא מתקשה להשיב במבחני הזיכרון לשאלות איזה יום היום ואיזו שנה. הסוף כבר כאן, ותחושת האסון שברקע אינה דוחפת את הכותבים למאבק ולהתנגדות אלא דווקא מנכיחה את חוסר היכולת שלהם לנקוט עמדה ולצעוק. כשהתודעה "מצטמצמת ומתכווצת, נדחקת עוד ועוד פנימה", התוצאה היא כנראה ספרות מלנכולית, קול מינורי ואלגי של מי שכבר אינו נלחם, אלא מתכונן להיפרד.
היֹה היתה // יעל נאמן { אחוזת בית { 256 עמודים
האיש הזקן // נגה אלבלך { הקיבוץ המאוחד { 118 עמודים
חמש ארוחות ביום // מיכל זמיר { כתר { 128 עמודים
המנהרה // אברהם ב. יהושע { הספריה החדשה { 323 עמודים
העייפים // לילך נתנאל { כתר { 178 עמודים
המורה // מיכל בן־נפתלי { כתר { 192 עמודים